כללי

 

1.  מונחת בפניי בקשה לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969 (להלן: "הפסד"פ") להשבת רכב מסוג ב.מ.וו מ.ר. 89011703 (להלן: "הרכב") אשר נתפס במסגרת חקירה המתנהלת אצל המשיבה 1.

 

2.  כנגד המבקש 1 מתנהלת חקירת משטרה משולבת עם רשות המיסים בגין חשד לביצוע עבירות מס (קיזוז חשבוניות מס פיקטיביות והכנת פנקסי חשבון כוזבים) וכן עבירות בניגוד לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון").

 

3.  על-פי החשד, בין השנים 2022-2025 ביצע המבקש 1 במהלך ניהול עסקיו (מוסך בעיר רהט) עבירות של קיזוז חשבוניות מס פיקטיביות בסך של כ-1.74 מיליון ₪, תוך יצירת מצג לעסקאות כוזבות עם ספקים שאינם עוסקים בענף הרכב.

 

4.  ביום 7/5/2025 הפכה החקירה הסמויה לגלויה. המבקש 1 נעצר ונתפס ממנו רכוש, לרבות כספים במזומן, נדל"ן, מסמכים, טלפונים, רכבים, חשבונות בנק ועוד. חלק מהרכוש, כך על-פי הבקשה, שייך למבקשות 2 ו-3 (רעייתו ובתו של המבקש 1).

5.  תיק החקירה מוכר לי מן העת שבה דנתי בבקשות להארכות מעצרו של המבקש 1 (מ"י 16182-05-25). מעצרו של המבקש 1 הוארך למספר ימים וביום 12/5/2025 הוא שוחרר בערובה בהסכמת המשיבה.

 

הבקשה להחזרת התפוס ותשובת המשיבה

 

6.  המבקש 1 הגיש ביום 27/5/2025 בקשה להחזרת הרכוש התפוס. המשיבה 1 התנגדה. בד בבד, נמסרה עמדתה של המשיבה 2, שהיא החברה שלה שעבד המבקש 1 את הרכב ביום 1/1/2025. המשיבות הגישו אפוא עמדה מוסכמת ביום 8/6/2025 ולפיה בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל במסגרת תיק מס' 522904-05-25, במסגרתה מונה ב"כ המשיבה 2 ככונס נכסים - יש להעביר את הרכב לידיו לצורך מכירתו וסילוק החוב. ככל שתיוותר יתרה, היא תועבר לחשבון הבנק של קרן החילוט באפוטרופוס הכללי.

 

7.  יצוין כי בהתאם למסמכים שהוצגו לעיוני, חובו המשוערך של המבקש 1 למשיבה 2 נכון ליום 9/9/2025 עומד על סך של 361,693 ₪. מחירון הרכב לחודש 9/2025 בהתאם למחירון 'לוי יצחק' הוא 597,400 ₪.

 

8.  ביום 2/7/2025 התקיים דיון בבקשה, במהלכו הגיעו המבקשים והמשיבה 1 להסכמות באשר לרכוש התפוס. הואיל וב"כ המשיבה 2 לא התייצב לדיון, נקבע כי המבקש 1 יוכל לבוא בדברים עם המשיבה 2 באשר לרכב ואלו יגישו הודעה מתאימה לבית המשפט.

 

9.  לאחר שלא הושגו הסכמות בין המבקש 1 למשיבה 2 ביחס לרכב, נקבע דיון נוסף ליום 10/9/2025, במהלכו שב ועתר ב"כ המשיבה 2 להורות על שחרור הרכב לטובת כונס הנכסים. נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה, אף בשלב הדיון בסעדים הזמניים יש לנושה המובטח זכות ראשונים הגוברת על זכותה של המדינה לחילוט. המשיבה 1 לא התנגדה באופן עקרוני לשחרור הרכב לידי המבקש 1 בתנאי "חלופת תפיסה" המקובלים בפסיקה, אולם בהעדר יכולת כלכלית מצד המבקש 1, סברה היא כי יש לאפשר את שחרור הרכב לידי המשיבה 2.

 

10.  ב"כ המבקש 1, מצדה, טענה כי המחלוקת בין המבקש 1 למשיבה 2 היא מחלוקת אזרחית ואין להכריע בה בגדרו של הליך זה. המבקש 1 מעוניין להמשיך ולשלם את החוב למשיבה 2 וגם אין מניעה עקרונית לעמוד בלוח התשלומים. אשר לתנאי "חלופת תפיסה", עתרה ב"כ המבקש 1 להורות על שחרור הרכב בכפוף לצו איסור דיספוזיציה, רישום ביטוח מקיף לטובת המשיבה 1 וערבות צד ג' בסך 30% מערך הרכב או הפקדה כספית מינימלית.

 

המסגרת החוקית והמשפטית

הסמכות לתפוס חפצים ותכליותיה

 

11.  סעיף 32(א) לפסד"פ מפרט חמש חלופות שעשויות לשמש מקור סמכות לתפיסת חפצים:

"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

 

12.  לצד זאת, במסגרת בש"פ 1359/17 מדינת ישראל נ' ברוך [פורסם בנבו] (15/3/2017) (להלן: "עניין ברוך"), נקבעה עילת תפיסה שישית, לפיה באפשרות המדינה לתפוס נכסים וחפצים טרם הגשת כתב אישום, בשווי רכוש שקשור לביצוע העבירה, לצורך חילוט עתידי.

 

13.  בעוד שנכס התפוס לפי חמש עילות התפיסה שמנויות בפקודה קשור קשר הדוק לעבירה או לנסיבות ביצועה, עילת התפיסה השישית, אשר התגבשה בעניין ברוך, מאפשרת תפיסה של נכס שאין לו כל קשר לביצוע העבירה.

 

14.  חילוט אינו עונש ותפקידו לשרת תכליות אחרות: האחת היא תכלית הרתעתית, דהיינו למנוע מצב שבו חוטא יוצא נשכר ממעשה העבירה, וכן נועד לפגוע בכדאיות ביצועה. תכלית שנייה היא בעלת אופי קנייני ותוארה בפסיקה כ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (ר' ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410 (1998)), דהיינו להוציא מידיו של העבריין רכוש שאינו שייך לו ואינו מוחזק על ידיו כדין.

 

15.  החילוט משרת אינטרס ציבורי מובהק, ברם ככל אינטרס אחר גם הוא יחסי, ואיזונו מתבקש אל מול זכות הקניין של הפרט (ר' בש"פ 6817/07‏ ‏מדינת ישראל נ' סיטבון [פורסם בנבו] (31/10/2007) (להלן: "עניין סיטבון").

 

16.  סעיף 35 לפסד"פ מורה כי אם בתוך שישה חודשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה או מיום שהגיע לידיה לא הוגש כתב אישום שבו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34 - תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח. עם זאת, רשאי בית משפט השלום, על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע.

 

 

 

 

17.  בבש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464, (2000), נקבע כדלקמן:

"תפיסת חפצים והחזקתם בידי המשטרה וכן חילוטם על־ידי בית־משפט נבחנים לאור תכליתן של הוראות הדין הרלוונטי, לאור הזכויות המהותיות ולאור האינטרסים השונים המשמשים בזירה. כל זאת במסגרת העקרונות הכלליים של השיטה. בכל מקרה יש לערוך איזון ראוי בין ההגנה על הזכות הקניינית של הפרט לבין האינטרס הציבורי שבמניעת ביצוע עבירות בעזרת חפצים המאפשרים את ביצועם [...] לא הרי תפיסת חפץ כהרי המשך ההחזקה בו. המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, כך נקבע, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה. לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת אלא יש לבחון אם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה ואם המשך החזקת החפץ בידי המשטרה אינו פוגע בבעל הזכות בנכס במידה העולה על הנדרש".

 

18.  את סמכות התפיסה יש להפעיל לצד עריכת איזון בין האינטרס הציבורי בהחזקת התפוסים לבין זכותו הקניינית של הפרט בהם. לצורך ההכרעה יש לאתר את תכליות התפיסה וכן לבחון את עוצמת החשד, בשים לב לזמן שחלף מעת התפיסה ולחזקת החפות העומדת לחשוד (ר' בש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.03.2006)).

 

19.  במסגרת האיזונים שעורך בית המשפט עליו להתחשב בסוג התפוסים, ביכולת להיפרע מהם בתום ההליך ובשאלה אם אפשר להשיג את תכלית הסעד המבוקש בדרך פוגענית פחות מתפיסה בפועל של הרכוש (ר' רע"פ 4526/18 אלוביץ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.08.2018)).

 

טוענים לזכות בהליך החזרת תפוס ונטלי ההוכחה המוטלים על הצדדים

 

20.  נעמוד בקצרה על המסגרת המשפטית החולשת על עניין זה.

 

21.  סעיף 34 לפסד"פ קובע כדלקמן:

"34. מסירת התפוס לפי צו

על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לעניין מסוים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו".

22.  סמכותו של בית המשפט לחלט רכוש במקרה הנדון ולאור החשדות כנגד המבקש 1 מצויה בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, הקובע כדלקמן:

"21. חילוט רכוש בהליך פלילי

(א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא -

(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;

(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

(ב) לענין סעיף זה, "רכושו של הנידון" - כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו.

(ג) לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו, רשאי בית המשפט לצוות על מימושו של הצו מתוך רכוש של אדם אחר, שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה; לא יצווה בית המשפט כאמור לגבי רכוש שמימן או שהעביר הנידון לאותו אדם לפני ביצוע העבירה שבשלה הורשע, ושלגביה ניתן צו החילוט.

(ד) לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם".

 

23.  סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מחיל את הסייג לחילוט רכוש הקבוע בסעיף 36ג לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, אשר קובע הוראה דומה במהותה לזו המצויה בפסד"פ ביחס למי שטוען לזכויות ברכוש התפוס:

"36ג. סייגים לחילוט רכוש

(א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה".

 

24.  כידוע, הפסיקה הכירה בזכותו של הטוען לזכות ברכוש להעלות טענותיו גם בשלב הסעדים הזמניים (ר' בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (8.10.2001) (להלן: "עניין אבו עמר"); ע"פ 2010/12 מדינת ישראל נ' מייק מיכאלי "יורו צ'יינג'" ואח' [פורסם בנבו] (20.3.2012)).

25.  הוראות החוק שצוינו לעיל קובעות כי הכלל הוא חילוט לטובת המדינה, ואילו הסגת החילוט מפני אדם אחר הטוען לזכות היא החריג.

 

26.  בפסיקה נקבע כי הכרעה בשיקולים השונים - זכותה של המדינה לחילוט אל מול זכותו של הטוען לזכות ברכוש - אינה קלה:

"מלאכת פרשנות החריגים, המאפשרים לטוען לזכות ברכוש לזכות בנתח מכספי החילוט, מורכבת היא. היא מערבת שאלות מתחום המשפט הפלילי והמשפט האזרחי, ודורשת איזון בין חשיבות החילוט ככלי למאבק בפשיעה, לבין השאיפה למזעור הפגיעה החברתית שיצרו העבירות שבגינן נתבקש החילוט, ומניעת הפגיעה בצדדים שלישיים תמי-לב. הרחבת-יתר של החריגים עלולה להוביל להכשלת מטרות החילוט. כך, למשל, אם התנאים לפיהם טוען לזכות יהיה זכאי לנתח מכספי החילוט יהיו מקלים מדי, עלול להיווצר תמריץ לנאשם פלוני ליצור התחייבויות פיקטיביות כלפי צדדים שלישיים, על מנת שהאחרונים יטענו לאחר מכן לזכאות בכספי החילוט. מנגד, צמצום-יתר של החריגים עלול אף הוא להוביל לתוצאות בלתי-רצויות" (ר' ע"א 8487/09 ‏ניצני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.10.2013)).

 

27.  עוד נקבע בפסיקה לא אחת, כי כאשר מתבקש בית המשפט להכריע במסגרת בקשה להחזרת תפוס בין מספר טוענים לזכות בנכס, ינחו אותו בהחלטתו כללי המשפט האזרחי, וזאת הגם כי הדיון בבקשה יתנהל במישור הפלילי. זאת, הואיל ומדובר בבקשה שקשורה בעיקרה לזכויות הקניין של בעל החפץ (ר' בש"פ 5105/20 שמעון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.05.2021); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.05.1988)).

 

28.  עוד יצוין כי בע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.12.2008), הורחב מעגל הטוענים לזכות ברכוש מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון.

 

29.  בע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397 (2005), קבע בית המשפט העליון כי בהליך של חילוט אזרחי רמת ההוכחה הנדרשת מהמדינה הינה רמת הוכחה על פי מאזן ההסתברויות. מנגד, על מנת להבטיח כי החילוט לא יפגע באופן בלתי מידתי בזכויות קנייניות של צד שלישי תמים, נקבעו סייגים לחילוט, ונטל השכנוע להוכחתם מוטל על הטוען לזכות ברכוש (ר' גם ע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 4 (10.11.2005)).

 

 

 

30.  על כן, ככל שעולה בידי הטוען לזכות להראות כי אין לחלט את הרכוש בתום ההליך אף אם יורשע הנאשם, ממילא גם אין מקום להורות על תפיסת הרכוש הזמנית, שכן היא נועדה לשרת את אפשרות החילוט בתום ההליך (ר' ע"פ 1428/08 המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.03.2009); ע"א 6180/20 ד"ר משה ויינברג ושות' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (13.06.2021)).

 

31.  על מעמדו של "טוען לזכות ברכוש" עמד בית המשפט העליון בעניין סיטבון:

"אכן, המחוקק הכיר בכך שייתכנו מצבים בהם תתמודדנה זו מול זו, ביחס לאותו רכוש, טענת המדינה לזכותה לחלט וטענתו של צד שלישי תם לב לזכות באותו רכוש, ואשר בהם יהא זה מוצדק שלא להורות על חילוט חרף האינטרס הציבורי שהוא משרת... על מנת שייחשב אדם ל"טוען לזכות ברכוש", נדרש כי הוא יהא בעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסוים באופן היוצר זיקה בינו כנושה לבין אותו נכס".

ור' גם ע"פ 1428/08 עו"ד חורש - המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.3.2009):

"ג) 'טוען לזכות ברכוש', כלשונה של פקודת הסמים, הוא כל נושה מובטח... וכן מי שמחזיק בזכות קניינית או מעין-קניינית אחרת ברכוש, לאמור כי יש לו זיקה משמעותית לרכוש זה".

ההלכה הפסוקה סוכמה בע"א 2966/17 אס.אר אקורד בע"מ נ' מדינת ישראל ואח' [פורסם בנבו] (29.8.2022) (להלן: "עניין אס.אר. אקורד"):

"...בתחרות בין זכותה של המדינה לחלט רכוש הקשור בביצוע עבירות הלבנת הון לבין זכותו של צד שלישי המחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש למנוע את חילוטו - תגבר האחרונה, וזאת בתנאי שהוכיח אותו צד שלישי כי רכש את זכותו בתמורה ובתום לב, מבלי שיכול היה לדעת כי הרכוש שימש או הושג בעבירה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיון והכרעה

 

32.  לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני, מצאתי להורות על העברת החזקה ברכב לידי המשיבה 2. אנמק את קביעתי להלן.

 

33.  כפי שנקבע בהליך מעצר הימים, קיים כנגד המבקש 1 חשד סביר מבוסס כדבעי בעבירות המיוחסות לו. החשד העיקרי הוא כאמור לקיזוז חשבוניות מס פיקטיביות, מעשים המהווים "עבירות מקור" לפי חוק איסור הלבנת הון.

 

34.  הראיות המקימות את החשד הסביר כנגד המבקש 1 סומנו על-ידי בסימונים אג1/-אג/19 ביום 7/5/2025. ראיות אלו מגלמות קיומו של "פוטנציאל חילוט" ביחס אליו. המשמעות היא כי החשדות מקימים יסוד סביר לכך שאם יוגש כתב אישום כנגד המבקש 1 והוא יורשע בעבירות המיוחסות לו, אפשר יהיה להורות על חילוט הרכוש בסיום ההליך הפלילי.

 

35.  לא למותר לציין כי קביעה זו באשר לתשתית הראייתית אושרה גם בערר שהגיש המבקש 1 בעמ"י 18904-05-25 (8/5/2025). בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי "עיון בחומר החקירה שנמצא מעלה כי מדובר בחשד לביצוע עבירות כלכליות באורח שיטתי ומתוכנן בהיקף כספי ניכר ותוך שימוש באמצעים מתוחכמים".

 

36.  שבתי ועיינתי בחומר החקירה והתרשמתי כי החשד הסביר כנגד המבקש 1 התחזק. זאת, בשים לב לדו"ח הסודי העדכני שהוצג לעיוני (סומן אג/1) למסמכים שסומנו על-ידי אג/2-אג/19. אגב כך יצוין, כי במהלך חודשי החקירה האחרונים המשיבה 1 לא שקטה אל השמרים וביצעה פעולות חקירה אף ביחס לספקים שניהלו לכאורה קשרים עסקיים עם המבקש 1 תוך הפצה ודיווח של חשבוניות מס פיקטיביות ביחס לקשרים אלו.

 

37.  כאמור, ובהמלצת בית המשפט - הצדדים הציגו הסכמות ביחס לתפיסת הרכוש בדיון שהתקיים ביום 2/7/2025. בשים לב לעצמת החשד הסביר, הבנות אלו בדין יסודן. נותרה אפוא סוגיית המשך תפיסתו של הרכב.

 

38.  במחלוקת בין הצדדים, ובעיקר בין המבקש 1 למשיבה 2 - הדין עם האחרונה.

 

 

 

 

 

 

39.  בין המבקש 1 למשיבה 2 נקשר הסכם הלוואה ביחס לרכב. בהסכם המשכון (נספח ב' להודעת המשיבה 2 מיום 11/9/2025) נקבע בסעיף 8.3 כדלקמן:

"מבלי לגרוע מכלליות האמור בהסכם משכון זה, רשאית max, לפי שיקול דעתה, להעמיד לפירעון מיידי את כל הסכומים המובטחים או כל חלק מהם, לפי שיקול דעת הבלעדי ו/או לממש את המשכון (בין אם מועד הפירעון של הסכומים הנ"ל הגיע ובין אם טרם הגיע), וזאת במקרים להלן:

א. אם הממשכן לא יסלק במלואם ובמועד פירעונם תשלום אחד או יותר מהתשלומים הכלולים בסכומים המובטחים, כולם או חלקם.

ב. אם ימונה כונס נכסים או מנהל (זמני או קבוע) או יוטל עיקול כלשהו או יינקטו הליכי הוצאה לפועל כלשהם לגבי הרכב הממושכן או לכל רכוש אחר של הממשכן או על עסקיו, כולם או חלקם, ומינוי או עיקול הליכי הוצאה לפועל כאמור לא יבוטלו בתוך 14 יום (ארבעה-עשר) יום מהתחלתם.

.

.

ה. אם הממשכן יחדל לפרוע חובות או לנהל את עסקיו למשך תקופה העולה על 15 (חמישה-עשר) ימים רצופים.

ו. אם הממשכן יפר או לא יקיים איזו מהתחייבויותיו או שיתגלה כי איזה ממצגיו והצהרותיו לפי הסכם משכון זה אינו נכון".

 

40.  הנה כי כן, לפחות 4 מתנאי סעיף סילוק הסכומים המובטחים בהסכם המשכון מתקיימים ביחס לרכב, ואין נפקא מינה אם מדובר על אי-עמידה בהסכם נוכח תפיסת הרכב על-ידי המשיבה 1 לאחר שהתגבש חשד סביר לביצוע עבירות מס ועבירות פליליות.

 

41.  בהתאם לאמור, ביום 22/5/2025 ניתנה החלטת כב' רשם ההוצאה לפועל אסף אבני בתיק הוצל"פ 522904-05-25, ולפיה ב"כ המשיבה 2 ימונה לכונס נכסים לפני מתן אזהרה על הרכב. בהחלטה אף אושר לב"כ המשיבה 2 לתפוס את הרכב, לאחסנו ולבטחו וכן לפרסם הזמנה להציע הצעות למכירת הרכב בהתאם לתנאים שנקבעו בהחלטה.

 

42.  אם כן, בפניי החלטה שיפוטית מכוח הליך אזרחי המורה למשיבה 2 לתפוס את הרכב ולמכרו לצורך פירעון חובו של המבקש 1.

 

43.  כפי שנקבע כאמור בפסיקה, זכות קניינית של חברת מימון גוברת על זכויות המדינה בהליך פלילי, כאשר בעל הזכות מוכיח שרכש אותה בתום לב ואינו מעורב בעבירות המיוחסות לנאשם (עניין "עניין אס.אר. אקורד"; ע"א 7025/12 קמור רכב (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] 25.5.2014). מכיוון שכך, המשיבה 1 אינה מוסמכת להחזיק, לא כל שכן לחלט, נכס שאינו שייך לאחד מהצדדים להליך הפלילי. בענייננו, לא נטען כי המשיבה 2 העמידה הלוואה למימון הרכב שלא בתום לב או כי הייתה מעורבת בפלילים.

 

44.  המשיבה 2 עמדה אפוא בנטל המוטל עליה להוכיח את הזכויות ברכב בגדרו של הליך זה, ולפיכך יש לאפשר לה לממש את זכותה (לעמדה דומה ר' גם החלטת כב' השופט א' וסטרמן בה"ת (שלום ראשל"צ) 70774-07-24 כלמוביל פתרונות מימון לרכב בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.12.2024); החלטת כב' השופטת א' רבהון בה"ת (שלום נצרת) 198-06-22 זועבי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (28.9.2022)).

 

45.  עוד מצאתי להפנות לחוות דעתו של כב' הנשיא (דהיום), השופט י' עמית בבש"פ 8470/14 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.10.2023) ולביטוי שקיבלה עמדה משפטית זו גם באחת מההצעות לתיקון חוק סדר הדין הפלילי:

"ההכרה בזכות הקיזוז של הבנק גם בהקשר של תפיסה לצרכי חילוט, באה לידי ביטוי גם בסעיף 1 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (חילוט תקבולי עבירה), התשע"ח-2018, ה"ח הממשלה 1245, שם נקבע במפורש כי "זכות קיזוז של תאגיד בנקאי" הנה "זכות ברכוש" הגוברת על זכות החילוט. וכך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק:

"אף שזכות הקיזוז של הבנק אינה זכות קניינית, הפסיקה הכירה במעמדה המיוחד של זכות זו מטעמים של מדיניות ציבורית כללית (ראו ע"א 1226/90‏ בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177 [פורסם בנבו] (1995)). זכות הקיזוז של הבנק משמשת כבטוחה למתן אשראי, והעדפה של החילוט על פניה עשויה להוביל להכבדה במתן אשראי וגלגול עלויות האשראי על כלל הציבור" (שם, עמ' 1127)".

 

46.  אין בידי לקבל את עמדת המבקש 1 ולפיה המחלוקת בינו למשיבה 2 היא מחלוקת אזרחית גרידא. המבקש 1, הלכה למעשה, פונה לבית המשפט בבקשה להתערב בהחלטת רשם ההוצאה לפועל. איני מהווה, אל נכון, ערכאת ערר על החלטה זו, כאשר בפני המבקש פתוחה הדרך להשיג על החלטת הרשם במישור האזרחי.

 

47.  אף אם הייתי נכון, בדוחק, לקבל את טענות המבקש 1, איני יכול להסכים לעמדתו ולפיה ניתן להורות על שחרור הרכב בכפוף לתנאים הכוללים, בין היתר, ערבות צד ג' בשיעור של 30% מערך הרכב כתחליף להפקדה במזומן. במילים אחרות, גם בהנחה שלא הייתה מועלית טענתה של המשיבה 2 לזכות ברכב, הרי היה מקום להורות על שחרורו בתנאי "חלופת תפיסה" מקובלת בהתאם לפסיקה: הפקדה במזומן בשיעור של 30% משווי הרכב, צו איסור דיספוזיציה ורישום ביטוח מקיף לטובת המשיבה 1. דברים אלו מצוינים בבחינת למעלה מן הצורך, שכן נסיבות המקרה בכללותן מטות את הכף במובהק לעמדת המשיבה 2.

 

 

התוצאה

 

48.  לאור כל המקובץ, אני מורה על העברת הרכב מהמשיבה 1 למשיבה 2, וזאת לצורך מימוש ומכירת הרכב באמצעות כונס הנכסים, וזאת בהתאם להחלטת רשם ההוצאה לפועל.

 

49.  ב"כ המשיבה 2 יפעל בשקידה ראויה וסבירה להשאת תמורת מכירת הרכב.

 

50.  ככל שיוותרו כספים לאחר סילוק חוב השעבוד במלואו, לרבות ריבית, הוצאות הליכי מימוש ושכר טרחת כונס הנכסים כפי שיאושרו על-ידי רשם ההוצאה לפועל - היתרה תועבר לחשבון הבנק של קרן החילוט באפוטרופוס הכללי.

 

 

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

 

חומר החקירה מוחזר למשיבה 1 באמצעות המזכירות.

 

זכות ערר כחוק.

 

 

ניתנה היום, כ"ט אלול תשפ"ה, 22 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.