6. כמו כן הוגש תצהיר חתום על ידי נג'אם.

7. ב"כ המשיבה טען כי נציג המבקשת טען לבעלות ברכב רק לאחר הגשת כתב האישום; במהלך החקירה נעשה ניסיון להתחקות אחר בעלי הרכב; החוקר פנה אל נציג המבקשת ואף זומן לעדות פתוחה בעניין הרכב אך זה טען כי לא היה בארץ. בשיחה נוספת שהתקיימה ביניהם, ציין כי מכר את הרכב לאדם בשם איאד אבו עצא וישלח את המסמכים עם פרטי ההסכם; עוד נטען שהרכב נמכר לאדם אחר; לכן הניסיון כעת הוא לחלץ את הרכב מסכנת החילוט בטענת משתנות; קיימות ראיות שהנאשם ביצע את העבירות עם הרכב הנ"ל והיה המחזיק בו; הרכב נתפס ביום 15/06 בחנייה בבית.

העדויות שנשמעו

8. גב' נג'אם אבו עצא, החתומה על המסמך שבינה לבין החברה לרכישת הרכב, הגישה תצהיר (סומן ת/1) אשר התקבל במקום חקירתה הראשית לפיו היא חתמה על הסכם להבשלת עסקת רכישת הרכב; הרכב היה ברשותה והם עשו בו שימוש; טרם הועברה בעלות; טרם הועבר תשלום.

9. בחקירתה הנגדית, טענה שהגיעה עם אחיה עיאד לחברת המכוניות; אחיה הוא שבדק את הרכב; היא הייתה החתומה על המסמך; מתגוררת במקום בו נתפס הרכב בסופו של דבר; הרכב היה אצלה שלושה ימים ואז נעלם; הייתה כוונה לקנות את הרכב; הרכב לא נקנה בסופו של דבר, כיוון שרצו לבדוק אותו משך שלושה ימים בהתאם להסכמות בעל פה; לאחר 3 ימים הרכב נעלם, דבר שבשגרה בתל שבע.

10. העדה השיבה לשאלות בית המשפט וטענה כי הם לא נסעו ברכב אלא היה אצלם 3 ימים במצב של חניה; לאחר 3 ימים הרכב נעלם; חיפשו אותו אך לא מצאו ולא התקשרו למשטרה; לא ידעה מי אמור היה להחליט מה עושים עם הרכב, האם קונים או מחזירים; לא ידעה להשיב מי אמור להיות רשום כבעל הרכב.

11. בחקירה חוזרת, טענה העדה כי אחיה בדק את הרכב אך לא יודעת כיצד; לא זוכרת את המקום בו רכשו את הרכב ואף לא שילמה דבר על הרכב.

12. ב"כ המבקשת הגיש תצהיר של אדם אבו רקייק לפיו המבקשת הינה חברה בבעלותו; בינו לבין איאד אבו עסא ואשתו נג'אם נערך זכרון דברים שמטרתו הבשלת עסקה למכירת הרכב האמור; הוסכם כי הרכב יועבר לקונים למשך 3 ימים, דבר שהוא בשגרה בעסקאות מכירת רכב; טרם הועברה בעלות וטרם הועבר תשלום.

13. אדם הוסיף בעדותו בבית המשפט כי הוא בעל חברת מכירה של כלי רכב; החוזה שנערך איננו חוזה מכירה; מטרתו הסדרת העברת הרכב לבדיקה; במקרה הספציפי, קיימת היכרות עם נג'אם ואיאד; מדובר בשכנים שגרים באותו הכפר ולכן הסכים לתת להם את הרכב לשלושה ימים; לא שילמו תמורה.

14. בחקירה נגדית טען כי מדובר בחוזה שגרתי; הרכב שייך לו; ככל שבוצעה עבירת תנועה ברכב, הקנס מגיע אליו ולאחר מכן מעבירים את הקנס לנהג הרכב בפועל; אישר שאין בחוזה סעיף בו כתוב שהרכב עובר אליהם למשך שלושה ימים; לא יודע אם נג'אם היא אשתו או אחותו של איאד; לעניין השיחה עם החוקר, לא אמר שהרכב נמכר לאדם בשם איאד אבו עסא אלא כי הייתה מטרה למכור; החוקר התקשר ב-01/07, זמן רב אחרי החתימה על החוזה אך הוא לא הגיע לדרוש את הרכב כי היה בסעודיה; מיד כשחזר וחיפש עורך דין.

15. בחקירה חוזרת אישר שנג'אם נכחה במקום, הסתכלה על הרכב וחתמה על ההסכם, אך איאד הוא שניהל את העסקה.

טיעוני הצדדים בסיכומים

16. ב"כ המבקשת טען כי עדותה של נג'אם מחזקת את העובדה כי הרכב בחזקת החברה וטרם הושלמה העברת הבעלות; ההתרשמות מהעדה היא שהיא לא ידעה לומר האם הרכב בחזקתה או לא ואין לה כל חזקה ברכב; ביקש להשיב את הרכב מאחר שהוא שייך עדיין למבקשת; סבור שהוכח שלא נחתמה עסקת מכר וכי הייתה הכנה לעסקה כזו; איאד בעל החברה הסביר כי זו דרך העבודה המקובלת; לא קיבל תמורה ביחס לרכב; הרכב לא הוחזר בניגוד להסכם.

17. עוד נטען כי חילוט הרכב חוטא לתכלית מנגנון החילוט ואין כל סמכות להורות על תפיסת הרכב, שכן מדובר בסנקציה נגד המבקשת כבעליה החוקיים של הרכב, בעוד שמי שביצע את העבירה הוא אחר.

18. לחלופין, ביקש לערוך איזון מתבקש לנקוט בחלופה לתפיסת הרכב בדמות ערבות כספית; החזקת הרכב מסבה נזקים משמעותיים ולא מידתיים למבקשת.

19. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הבקשה; בחקירתה של העדה נאג'ם אבו עסא עלתה סתירה מהאמור בתצהיר מאחר שהעידה שלא נסעה ברכב כלל; כמו כן טענה שלמרות חתימתה על החוזה, היא לא הייתה מודעת לסכום המכירה, דבר שאין לקבלו; הטענה כי כאשר הבחינה שהרכב נעלם, בחרה שלא להתקשר למשטרה איננה סבירה; הגרסה כולה מצביעה על טענות שקריות; כאשר הרכב נתפס על ידי המשטרה, הדבר התרחש בחניית ביתה של נג'אם, כשבני הבית שהו במקום וראו את המשטרה מחרימה את הרכב.

20. בהתייחס לעדותו של אדם אבו רקייק, טען אדם כי הוא לא נוהג לאפשר לאחרים לקחת רכב לתקופת בחינה של שלושה ימים וכי עשה זאת רק בשל היכרות אישית עם נג'אם ועיאד; החוזה לא מכיל סעיף המציין כי הרכב מועבר לקונים למשך שלושה ימים לצורך בדיקתו; ישנה סתירה מהותית מול סעיף 3 בתצהיר שהוגש מטעמו; עצם העובדה כי לא ידע אם נג'אם זו אחותו או אשתו של איאד, מעלה ספק רב אודות היכרותם האישית; לא טרח לבדוק מדוע הרכב לא חזר לאחר 3 ימים ולא בדק מה הייתה הבדיקה שהשניים היו אמורים לבצע לרכב; לבסוף, איאד טען בפני החוקר כי הוא לא בעליו של הרכב והוא מכר אותו.

21. לכן ביקש לקבוע כי הרכב בבעלות נג'אם ו/או עיאד, וכי קיים פוטנציאל לחילוטו.

המסגרת הנורמטיבית

22. הוגש כתב אישום כנגד מנאד אבו עסא, בו נטען בין היתר, שביצע את העבירות תוך שהוא מסתייע ברכב נשוא הבקשה. החילוט התבקש מכוחו של סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

23. לצורך החילוט בלבד, די אם יקבע שהוכח באמצעים הנהוגים במשפט האזרחי, מכח מאזן הסתברויות, שהרכב היה שייך לנג'אם או עיאד, ולא למבקש (ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, נט(5) 397 (2005)‏‏ פסקה 44; ע"פ 426/87 זכריה שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732 (1988)‏‏; ה"ת (שלום חי') 41662-08-25 משטרת ימ"ר חוף נ' ריאן עוסמאן (נבו 7.12.2025)‏‏; ה"ת (שלום ב"ש) 71892-05-25 נעמאן אבו חובזי נ' מדינת ישראל אכ"ל להב דרום וחקירות מכס ומע"מ באר שבע (נבו 22.9.2025)‏‏)

24. כפי שפורט מעלה, אלה העובדות שאינן במחלוקת -

א. הרכב לא רשום על שמה של נג'אם או עיאד.

ב. הרכב התקבל על ידם מהמבקשת.

ג. נחתם הסכם מכירה. אין בהסכם סעיף העברה לצרכי בדיקה בלבד. על ההסכם נקוב סכום לתשלום של 74,000 ₪.

ד. לא התקבל כסף אצל המבקשת.

ה. הרכב היה מעורב באירועים נשוא כתב האישום הקשור.

ו. הרכב נתפס כשהוא חונה בביתה של נג'אם במועד האמור מעלה.

25. רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי אינו רישום קונסטיטוטיבי וניתן להוכיח בראיות כי הבעלות ברכב שייכת לאחד אחר אשר אינו רשום כבעלים - "הנה כי כן, השופט ויתקון משיב על השאלה שהצגתי, שהעברת הבעלות לחוד, ורישום שינוי הבעלות במשרד הרישוי לחוד" (ראו ע"א 634/79 טוביה קון נ' דני חסון, לה(3) 611 (1981)‏‏ ). (ראו עוד: ע"א 492/64 יעקב לוי נ' משה רייס, ואח',יט 586 ‏(‏1965‏)‏‏; ע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל-קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, מג(2) 564 (1989)‏‏).

26. על פניו, החוזה הינו חוזה מכר; מדובר בחוזה מכירה גנרי; אם הוסכם על תקופת בדיקה, הרי שזו נעשתה בעל פה והיא טעונה הוכחה; החוזה מדבר על סכום; אין הוכחה לשקידה ראויה אחר החזרת הרכב; בעלת הרכב שחתמה עליו התנערה מאחריות עליו.

27. עדותה של נג'אם נמצאה כלא מהימנה ואין בה כדי לשכנע אותי בדבר אמיתות הדברים; העדות מציגה אותה כמי שלא קשורה כלל לרכב; הייתה עושת דברו של עיאד; לא עקבה אחר הרכב; טענה שהרכב לא זז מהמקום - דבר שאינו סביר בנסיבות כתב האישום; טענה שהרכב היה בחניה ונעלם - דבר שלא מתיישב עם העובדה שהרכב נלקח על ידי המשטרה יום לאחר אירועי הגניבה מחניית ביתה; לא מבינה ברכב; לא בדקה אותו כלל.

28. עדותו של איאד נמצאה על ידי כלא מהימנה גם כן. אם ננקה רעשי רקע, מטרתו קבלת הרכב בחזרה מאחר שככל הנראה לא קיבל תמורה עבורו, וכעת הוא ניצב בפני שוקת שבורה - אין רכב ואין תשלום; בניגוד לדבריו החוזה הוא חוזה מכר; לא הציג מקרים אחרים בהם נהג באותה דרך; החוזה מסויים ביחס לתמורה; אין בו ולו רמז ביחס לכוונה בזמניות ההעברה; ההרשמות היא כי היה שקט עד שגילה שהרכב נתפס בחלוף שבועיים מהאירוע.

29. מבחינת מבחני השליטה והעברת הבעלות הפיזית, ברור שהרכב היה בחזקת נג'אם ועיאד; ברור שההתנהלות עימו מצד הנאשם מלמדת שהוא עשה ברכב כבשלו; משכך, הגם שלא הועברה בעלות, ואולי אף תשלום התמורה, הרכב מבחינת מהות ההחזקה עבר לבעלות נג'אם ועיאד.

30. על כן, אני קובע כי הוכח ברמת ההוכחה של מאזן ההסתברויות כי הרכב הועבר לבעלות נג'אם ועיאד; משכך יש פוטנציאל חילוט בהתאם להוראת סעיף 39 לפקודת החיפוש; מאחר שהמבקשת הינה חברה למכירת כלי רכב, אין היגיון בשחרור הרכב בתנאים מגבילים לחברה.

31. נראה כי התרופות של המבקשת, הינן במישור היחסים מכח הסכם המכירה, ויש לדחות את הטענות ככל שהן מתנגשות בהליך הפלילי ובבקשת החילוט.

32. לאור האמור לעיל, אני קובע כי המשיבה הרימה את הנטל להוכחת פוטנציאל החילוט, ואני דוחה את הבקשה להחזרת הרכב למבקשת.

33. מיותר לומר כי השאלה האם הרכב יחולט בסופו של דבר - כולו או חלקו - לא הוכרעה בהחלטה זו, וכי היא תוכרע על ידי המותב שדן בתיק העיקרי.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו, 07 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.